שיפור דירוג אשראי: מה מותר ומה אסור בהליך חדלות פירעון

בזמן הליך חדלות פירעון חל על החייב איסור מוחלט על נטילת הלוואה, משכנתא או כל אשראי חדש, ללא כל חריג, גם לא באישור בית המשפט או הנאמן. לצד זאת מותר להמשיך לעבוד ולהשתכר, ולהשתמש בהכנסה השוטפת לכיסוי הוצאות המחיה שנקבעו לחייב. ההגבלות בתקופת ההליך חלות על תחומים נוספים כמו כרטיסי אשראי, יציאה מהארץ והחזקת תאגיד, וההיקף המדויק שלהן קבוע בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

תפיסה נפוצה היא שברגע שניתן צו לפתיחת הליכים, כל פעולה כלכלית נאסרת על החייב. בפועל החוק מבחין בבירור בין שני סוגים של פעולות: כאלה שממשיכות להיות פתוחות כרגיל, כמו עבודה, קבלת שכר וניהול משק בית, לבין כאלה שנחסמות כליל או מותנות באישור מראש. דווקא הבלבול בין שתי הקטגוריות הוא שמוביל לטעויות שעלולות לסבך את ההליך.

חשבון בנק וכרטיסי אשראי: מה נשאר פתוח ומה נסגר

ברגע שניתן צו לפתיחת הליכים, החייב הופך ללקוח מוגבל מיוחד, מצב שמונע ממנו למשוך שיקים כרגיל. עמדת הממונה על הליכי חדלות פירעון היא שחייב רשאי לפתוח ולנהל חשבון בנק, אך רק בתנאי שהחשבון ינוהל ביתרת זכות בלבד, ללא קבלת אשראי וללא שימוש בכרטיסי אשראי. ניתן להשתמש בכרטיס חיוב מיידי, כלומר כרטיס דביט, כל עוד קיימת יתרת זכות בחשבון.

חשוב להדגיש שגם אם חשבון הבנק עצמו נשאר פעיל, אין בכך כדי לאפשר קבלת אשראי בשום צורה: לא מסגרת אשראי בבנק, לא הלוואה חוץ-בנקאית ולא כל התחייבות עתידית לתשלום. מדובר באיסור שחל לכל אורך ההליך, ללא יוצא מן הכלל.

יציאה מהארץ: הכלל והחריג הצר שבחוק

אחת ההגבלות הראשונות שחלות על חייב בתקופת הביניים נוגעת לתנועה מחוץ לישראל. החוק קובע הגבלה על קבלה או החזקה של דרכון ישראלי או תעודת מעבר וחמישה ניתן צו איסור יציאה מהארץ לתקופת ההליך.

ההגבלה הזו נועדה למנוע מצב שבו חייב עוזב את הארץ ומקשה על ניהול ההליך או על גביית חובותיו. הסרה או הקלה של ההגבלה טעונה פנייה לממונה, שבוחן את הבקשה לאחר שנתן לנושים הזדמנות להתייחס אליה.

פתיחת עסק או החזקת תאגיד: הגבלה שלא תמיד מודעים אליה

בין ההגבלות שעשויות לחול על החייב בתקופת הביניים נמצאת גם הגבלה על הקמת תאגיד חדש או השתתפות בהקמתו, וזאת אם מצא הנאמן כי בנסיבות העניין יש חשש שהדבר יפגע בנושים או בצד שלישי. המשמעות היא שחייב המעוניין להקים חברה חדשה או להצטרף כשותף מייסד בה עשוי להיות מוגבל בכך, בכפוף לעמדת הנאמן.

עם זאת, מי שהתפרנס כעצמאי ערב ההליך אינו נותר בהכרח ללא מקור הכנסה: הממונה רשאי להורות על הפעלת העסק של החייב בתקופת הביניים, בכפוף לתנאים ולמגבלות שייקבעו כדי להבטיח את עניינם של הנושים, ולעיתים אף בידי הנאמן עצמו אם ראה שהפעלת העסק תגדיל את שיעור החוב שייפרע. זהו תחום שבו שילוב בין בחינה משפטית לכלכלית חשוב במיוחד, כדי לבחון כיצד ממשיכים לייצר הכנסה בלי לחרוג מהמותר.

נכסים וקופת הנשייה: למה אי אפשר למכור או להעביר לבד

ברגע שניתן צו לפתיחת הליכים, נכסי החייב שאינם מוחרגים במפורש עוברים להיות חלק ממה שהחוק מכנה קופת הנשייה, שמנוהלת בידי הנאמן. החייב אינו רשאי למכור, לשעבד או להעביר נכסים כאלה על דעת עצמו. בתקופת הביניים נקבע במפורש כי הנאמן לא יממש נכס מקופת הנשייה ולא יפעל לחלוקתו אלא באישור מפורש מאת הממונה ובית המשפט, כך שגם הנאמן עצמו פועל בפיקוח ולא באופן עצמאי.

המשמעות המעשית: חייב שמעוניין, למשל, למכור רכב, לפרוע חיסכון או להעביר נכס לבן משפחה כדי "לסגור" חוב מסוים, אינו יכול לעשות זאת בעצמו. כל פעולה כזו דורשת תיאום עם הנאמן ולעיתים גם אישור של הממונה או בית המשפט, בהתאם לסוג הנכס ולשלב ההליך.

• בקשה להקים תאגיד חדש או להשתתף בהקמתו
• מכירה, שעבוד או העברה של נכס מתוך קופת הנשייה
• נסיעה לחו"ל בזמן שחל על החייב צו עיכוב יציאה מהארץ
• שינוי מהותי בהכנסה, בתעסוקה או בנכסים לעומת מה שדווח לנאמן

עקרון השוויון בין הנושים: אי אפשר "לדאוג" למי שרוצים

עקרון יסוד בדיני חדלות פירעון הוא עיקרון השוויון בין הנושים, לפיו כל הנושים באותה מדרגת חוב אמורים להיפרע באופן שווה מקופת הנשייה, אלא אם החוק עצמו קבע קדימות מפורשת לנושה מסוים כמו נושה מובטח. על רקע עיקרון זה חל איסור על העדפת נושים, כלומר החייב אינו רשאי לפרוע חוב אחד, למשל לקרוב משפחה או לחבר, על חשבון נושים אחרים שנותרו בלתי מסולקים.

החוק אף מתייחס במפורש למצב שבו היחיד ביצע פעולה שמטרתה להעדיף נושה על פני נושים אחרים, לגרוע נכסים מקופת הנשייה או להבריח נכסים, ומאפשר לבית המשפט להתייחס לכך בעת קביעת תנאי ההליך. מכאן שגם כוונות טובות, כמו רצון לסייע לקרוב משפחה שהלווה כסף בעבר, אינן פוטרות מהחובה לפעול בשוויון כלפי כלל הנושים.

הכנסה שוטפת ותשלום חודשי: מה כן נשאר בידי החייב

לא כל ההכנסה של החייב מופנית אוטומטית לנושים. דמי המחיה הם הסכומים שמוקצים לחייב לצורך קיום, תוך שקלול כלל הוצאותיו, ובהתאם ליכולתו הכלכלית. התשלום החודשי שהחייב נדרש להעביר במסגרת ההליך נקבע על ידי הממונה או בית המשפט, בהתאם ליכולותיו הכלכליות של החייב, תוך שמירה על קיום בסיסי לו ולמשפחתו.

המשמעות היא שהחייב ממשיך לעבוד, לקבל שכר ולכסות הוצאות יומיומיות כמו מזון, דיור ותשלומי חובה, אך מעבר לדמי המחיה שנקבעו, היתרה מופנית לטובת הנושים דרך הנאמן. גיל יהלום, בעל ניסיון של 28 שנה בתחום, משלב בליווי לקוחות עם חובות כבדים בחינה משפטית של ההגבלות החלות יחד עם בחינה כלכלית של תקציב המחיה, כדי שהחייב ידע בדיוק מה מותר לו להוציא ועל מה הוא חייב לדווח.

חובת הדיווח: שקיפות מתמשכת מול הנאמן

מעבר להגבלות על פעולות ספציפיות, על החייב חלה חובת תשלום חודשי, הגשת דוחות תקופתיים על הכנסות והוצאות, ושיתוף פעולה מלא עם הנאמן לאורך כל ההליך. חובה זו אינה מסתיימת עם מעבר מתקופת הביניים לתקופת השיקום הכלכלי: לאורך תקופת השיקום הכלכלי על החייב להמשיך ולהגיש דוחות תקופתיים ולהימנע מיצירת חובות חדשים, ובמקרים שבהם קבע זאת בית המשפט או הרשם בהתאם לנסיבות, גם להשתתף בהכשרה ייעודית להתנהלות כלכלית נכונה.

אי הגשת דוחות במועד, או הגשת מידע חלקי שאינו משקף נכונה את מצבו הכלכלי של החייב, עלולה להיבחן על ידי הממונה ובית המשפט כחלק מהערכת ההתנהלות הכוללת של החייב בהליך. גיל יהלום, שמנחה מטעם משרד המשפטים הכשרות להתנהלות כלכלית בהליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי, ומתנדב בשי"ל רמת גן בליווי אנשים ביציאה מחובות, מכיר מקרוב את השאלות שעולות סביב חובת הדיווח הזו בשטח.